בעלי נתן לי כל יום לפני שיצא מהבית את אותה גלולה לבנה בדיוק, והשגיח היטב שאבלע אותה. הוא אפילו ביקש שאפתח את הפה ואראה לו את הלשון.
בהתחלה חשבתי שזו פשוט דאגה.
אבל עם הזמן התחלתי לפחד.
למה הוא אף פעם לא הסביר לי איזו תרופה זו? למה הוא פיקח בקפדנות כזאת על כל צעד שלי?
יום אחד החלטתי לגלות את האמת.
העמדתי פנים שבלעתי את הגלולה, החבאתי אותה מאחורי הלחי, וכאשר בעלי יצא מהבית הוצאתי אותה ולקחתי אותה בסתר לבדיקה במעבדה.
כעבור כמה ימים קיבלתי את התוצאה.
ואז החיים שלי התהפכו…
התחתנתי מתוך אהבה. לפני החתונה בעלי היה האדם הכי קשוב ודואג שהכרתי. הוא מעולם לא הרים את קולו, הפתיע אותי ואמר שהוא רוצה לחיות איתי כל חייו.
אבל כבר בבוקר שאחרי החתונה הכול השתנה.
התעוררתי וראיתי שהוא כבר מתכונן לעבודה. ביד אחת הוא החזיק כוס מים, וביד השנייה — גלולה לבנה קטנה.
— בוקר טוב. תשתי בבקשה.
— מה זה?
— תרופה. את צריכה לקחת אותה כל יום.
— בשביל מה?
הוא רק חייך.
— תסמכי עליי. זה חשוב.
לא התווכחתי ובלעתי אותה.
למחרת הכול חזר על עצמו.
וגם ביום שאחריו.
בהדרגה זה הפך לטקס בוקר מוזר. הוא היה מביא את הגלולה, מחכה שאקח אותה, ואז מביט בי בתשומת לב.
— תפתחי את הפה.
— אתה רציני? אתה לא סומך עליי?
— אני רק רוצה לוודא שבאמת בלעת.
אחרי זה הוא היה יוצא בשקט.
אבל המוזרויות לא נגמרו שם.
כל יום בדיוק בשעה שתיים בצהריים הטלפון שלי היה מצלצל.
— את בבית?
— כן.
— לא יצאת לשום מקום?
— לא.
— טוב. אני אחזור בקרוב.
שיחה של כמה שניות בלבד — ואז הוא היה מנתק.
כך זה נמשך במשך שבועות.
בהתחלה חשבתי שהוא פשוט מקנא. אחר כך החלטתי שהוא שולט בי יותר מדי. לפעמים אפילו הרגשתי שהוא מפחד לאבד אותי.
אבל ככל שעבר הזמן, כך החרדה שלי גדלה.
למה הוא מסתיר את שם התרופה?
למה הוא כל כך מודאג אם אני מתעכבת?
למה הוא מתקשר כל יום באותה שעה בדיוק?
יום אחד החלטתי לבדוק.
בבוקר הוא שוב הושיט לי את הגלולה.
— תבלעי.
שמתי אותה בפה, שתיתי מים והעמדתי פנים שבלעתי.
מה שקרה אחר כך מתואר בתגובה הראשונה 👇👇
הוא הסתכל עליי בתשומת לב, ביקש שאפתח את הפה, וכשהשתכנע שהכול בסדר — יצא.
ברגע שהדלת נסגרה, הוצאתי את הגלולה שהחבאתי מאחורי הלחי, עטפתי אותה במפית ונסעתי למעבדה.
— אני צריכה לדעת מה ההרכב של התרופה הזאת, — אמרתי לעובדת המעבדה.
— בסדר. התוצאות יהיו מוכנות בעוד כמה ימים.
הימים האלה היו הקשים ביותר בחיי.
המשכתי לחייך אל בעלי ולהעמיד פנים שהכול בסדר, אבל בפנים קרעו אותי פחד וספקות.
אולי הוא משקר לי?
אולי הוא באמת רוצה לפגוע בי?
המחשבות הכי מפחידות עלו לי בראש.
כאשר סוף סוף התקשרו מהמעבדה, בקושי הצלחתי להביא את עצמי להגיע לשם.
הרופא בחן את התוצאות במשך זמן רב, ואז הסתכל עליי.
— את לוקחת את התרופה הזאת כבר הרבה זמן?
— כמעט כל יום מאז החתונה.
— מי רשם לך אותה?
— בעלי.
הוא השתתק.
— זו תרופה פסיכיאטרית חזקה. משתמשים בה לטיפול בהפרעות חמורות. אסור להפסיק לקחת תרופות כאלה בלי מעקב של רופא.
הידיים שלי קפאו.
— אבל אני אף פעם לא הייתי חולה…
הרופא הביט בי בזהירות.
— את בטוחה?
לא ידעתי מה לענות.
— את צריכה לדבר עם הפסיכיאטר המטפל שלך.
— עם איזה פסיכיאטר?
הוא הוציא מסמכים.
— עם הפסיכיאטר שלך.
הגעתי לכתובת שקיבלתי כבר בערב.
רופא מבוגר עיין זמן רב בתיק הרפואי שלי, ואז אמר בשקט:
— חשבתי שיום אחד בכל זאת תבואי בעצמך.
— תסביר לי מה קורה.
הוא פתח תיק עם מסמכים.
— לפני כמה שנים עברת טראומה נפשית קשה. בעקבותיה התפתחה אצלך הפרעה חמורה. בתקופות של החמרה איבדת שליטה על עצמך, ולאחר מכן לא זכרת מה קרה.
ישבתי בשקט.
— זה בלתי אפשרי…
— לצערי, זה אפשרי. לאחר הטיפול מצבך השתפר. אבל הפסקת נטילת התרופות הייתה מסוכנת.
ניסיתי לעכל את מה ששמעתי.
— ומה לגבי בעלי?
הרופא הסתכל עליי.
— הוא לקח על עצמו את האחריות לוודא שאת לוקחת את התרופות בזמן. הוא רצה להגן עלייך.
— ומה לגבי השיחות בכל יום?
— גם זו הייתה המלצה של הרופאים. הוא היה צריך לוודא שהכול בסדר איתך.
חזרתי הביתה עם דמעות בעיניים.
במשך כל החודש הזה חשבתי שבעלי הוא אדם שלוקח ממני את החופש שלי.
אבל כל הזמן הזה הוא פשוט קיים את ההבטחה שלו — לדאוג לי.
כאשר בערב הוא נכנס לדירה, הוא מיד הבין שגיליתי הכול.
הוא התיישב לידי.
— היית אצל הרופא?
הנהנתי.
— למה אף פעם לא סיפרת לי?
הוא השפיל את מבטו.
— כי הרופאים חששו שזה יהיה בשבילך הלם גדול מדי. הם קיוו שהזיכרון שלך יחזור בהדרגה מעצמו. לא רציתי להסתיר ממך את האמת… אבל עוד פחות מזה רציתי לאבד אותך.
שתקתי זמן רב.
ואז בעצמי לקחתי מהשולחן את הגלולה.
— עכשיו אני מבינה.
הוא חיבק אותי חזק.
ולראשונה אחרי זמן רב הרגשתי לא פחד — אלא הכרת תודה.
